פסקי דין

ביהמ"ש העליון קבע כי לצורך סיווג נכס לארנונה, אין להסתפק ברישיון משרד הבריאות כמוסד גריאטרי, ויש לבחון את השימוש שנעשה בפועל בנכס. נקבע כי מבחן הרישוי אינו קונקלוסיבי, וכי גם מוסד בעל רישיון רשמי עשוי להיחשב למגורים אם השימוש בו בפועל תואם לכך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה בשל היעדר שאלה משפטית עקרונית המצדיקה דיון בגלגול שלישי. מדובר בקביעה עקרונית החוזרת על הלכה פסוקה, ומחזקת את מבחן השימוש בפועל כקריטריון מרכזי בסיווג נכסים לארנונה.

בית המשפט העליון דחה ערעור שהוגש על חיוב בארנונה שהוטל על רוכשי בניין הרוס בתל אביב. המבקשים טענו כי יש להתחיל מחדש את תקופות הפטור הקבועות בסעיף 330 לפקודת העיריות ממועד רכישת הבניין, שכן מדובר במחזיקים חדשים. העירייה טענה מנגד כי תקופות הפטור חלות על הנכס עצמו, ללא קשר לזהות המחזיק.

העליון קבע כי הסדר הפטור שבסעיף 330 – הכולל שלוש שנים פטור מלא, חמש שנים בתשלום מופחת, ולאחריהן פטור מלא נוסף – חל על הנכס עצמו, ולא מתאפס בכל פעם שמתחלף מחזיק. פרשנות זו עולה מלשון הסעיף, תכליתו (עידוד השמשת נכסים הרוסים) וההיסטוריה החקיקתית.

נקבע כי חיוב בארנונה הוא חיוב על פי מאפייני הנכס, ולא לפי זהות הנישום. גישה הפוכה עלולה לסכל את תכלית הסעיף ולעודד מניפולציות על ידי החלפת מחזיקים.

לפיכך, נדחה הערעור ונקבע כי המבקשים כבולים ללוח הזמנים שהחל בעת מסירת ההודעה הראשונה על מצבו של הנכס, ואין באפשרותם לאתחל את תקופת הפטור. לא נפסקו הוצאות בשל אופייה העקרוני של הסוגיה.

העותרת, יפה נוף תחבורה תשתיות ובנייה בע"מ, חברה עירונית שהוקמה ע"י עיריית חיפה ופעלה כזרוע ביצוע של משרד התחבורה, הגישה עתירה נגד מועצה אזורית זבולון בדרישה לבטל חיוב בתשלום היטל סלילה בסך כ-937,000 ש"ח. החיוב הוטל בעקבות בקשת העותרת להיתר בנייה להקמת מסוף תחבורה בפרויקט "מטרונית נשר", אשר בוצע על מקרקעין שהופקעו והועברו לקניינה של המועצה.

בית המשפט המינהלי קיבל את העתירה. נקבע כי היטל סלילה יכול להיות מוטל רק על בעל נכס כהגדרתו בחוק העזר – מי שמחזיק בנכס בזכות הדומה לבעלות או חכירה לדורות. העותרת לא החזיקה בנכס בזכות כזו אלא רק לשם ביצוע הפרויקט עבור המדינה, ולכן אינה בגדר חייבת. כמו כן, הסכם ההפקעה והסכם הביניים לא יוצרים חבות חוזית תקפה לתשלום חיוב שאין לו מקור בדין. בנוסף נדחתה טענת המועצה לשיהוי, שכן המשא ומתן בין הצדדים נמשך זמן רב, והנסיבות המיוחדות הצדיקו את האיחור בהגשת העתירה.

בית המשפט ביטל את החיוב, חייב את המועצה לשלם הוצאות לעותרת, וקבע כי המועצה – כבעלת הקרקע – אינה רשאית להטיל על העותרת חיוב שהיא עצמה הייתה אמורה לשאת בו.

בית המשפט המנהלי בתל אביב (כב' השופטת ארנה לוי) קיבל את העתירה וקבע כי כדי שהליכי גבייה מנהליים יעצרו את מרוץ ההתיישנות, עליהם להיות אפקטיביים, רציפים, ונעדרי שיהוי. נדרש גם שיובאו לידיעת החייב בפועל. בענייננו, נקבע כי העירייה לא נקטה פעולות גבייה אופרטיביות וממשיות, לא הודיעה כדין לעותר, לא עמדה בחובת תום הלב, ופעלה בשיהוי ניכר. נקבע כי אין הצדקה להמשך ההליכים, החוב התיישן, והשיהוי חמור.

בית המשפט ביטל את כל הליכי הגבייה המנהליים והשעבודים נגד יחזקאלי, וחייב את העירייה בהוצאות בסך 30,000 ש"ח. הפסק מדגיש את חשיבות הגינות הרשות בהליכי גבייה ושמירה על זכויות החייב.

בית המשפט המחוזי מרכז–לוד (כבית משפט לעניינים מנהליים) קיבל ערעורים שהגישו שוכרות חנויות בקניון רננים (הום סנטר, הולמס פלייס, שופרסל ואחרות) על חיוב ארנונה שהוטל עליהן בגין שטחים ציבוריים בקניון. ועדת הערר קבעה כי המערערות הן המחזיקות בזיקה הקרובה ביותר לשטחים אלו, אך בית המשפט הפך קביעה זו.

בית המשפט פסק כי "המחזיק" לעניין חבות בארנונה הוא הגורם בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס בפועל, בהתאם לדין ולא להסכמות חוזיות. על פי הסכמי השכירות והניהול שנחתמו בין המערערות להנהלת הקניון (המשיבה 2), זכות ההחזקה בשטחים הציבוריים נותרה בידי הנהלת הקניון בלבד, והיא גם זו שנהנתה מהשימוש והשליטה המלאה בהם – לרבות אפשרות לשינוי, ניהול, והשכרה חלקית.

הסכם פשרה שנחתם בין הנהלת הקניון לעיריית רעננה, ואשר נתן תוקף לחלוקת חבות בין הנהלת הקניון לשוכרים, אינו מחייב את המערערות שלא היו צד לו. בית המשפט הדגיש כי הפסיקה בעניין קניון רמת אביב, לצד מקרים דומים, קובעת בבירור כי רק המחזיק בפועל חב בתשלום ארנונה – והמערערות אינן מחזיקות בשטחים הציבוריים.

לאור האמור, נקבע כי הנהלת הקניון היא המחזיק העיקרי, והערעורים התקבלו. המשיבות חויבו בהוצאות בסך כולל של 40,000 ש"ח למערערות. פסק הדין מחזק את ההלכה שלפיה זיקת השימוש והחזקה בפועל היא הקובעת לעניין חבות בארנונה

עתירה שהוגשה בקשר למכרז "מחיר מטרה" שפרסמה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לשיווק זכויות חכירה לבניית 1,566 יח"ד ברובע סירקין בפתח תקווה. במסמכי המכרז נכללה הודעת עדכון הכוללת מכתב מהעירייה, שבו נכתב כי יבוצע קיזוז מלא (100%) מהיטלי הפיתוח העירוניים (סלילה, תיעול, שצ"פ) בגין תשלומים שיבוצעו לרמ"י עבור הוצאות פיתוח. על בסיס הבטחה זו תימחרו העותרות – זוכות המכרז – את הצעותיהן. לאחר הזכייה, העירייה דרשה תשלום היטלים כתנאי לרישום זכויות, בניגוד למצגים שניתנו.

העותרות טענו כי הדרישה מנוגדת להוראות המכרז, נעדרת תום לב ומפרה את עקרון ההסתמכות. רמ"י והעירייה טענו כי הפטור חל רק על רכיבים ממומנים על ידי רמ"י, וכי אין מדובר בהבטחה מחייבת. בית המשפט (השופט אורן שוורץ) קיבל את העתירה באופן חלקי, קבע כי מודעת העדכון מהווה מצג מחייב ומקים לעותרות אינטרס הסתמכות לגיטימי. נקבע שיש לפרש את תנאי המכרז כפשוטם, באופן שתשלומי הפיתוח לרמ"י ייחשבו כתשלום כולל, תוך קיזוז מלא מההיטלים. הדיון הוחזר לוועדת המכרזים של רמ"י לצורך הפעלת סמכותה לפי תקנה 8א(א)(11) לתקנות חובת המכרזים, לבחינת שינוי תנאי החוזה או ביטול הזכייה. נפסקו הוצאות בסך 10,000 ₪ לטובת העותרות.